<h1>ראב"ן שו"ת סימן צ"ט</h1>
<h2>דף קז.</h2>
ראובן הלוה להגמון זקוק של כסף על המשכון, לימים הלך ההגמון לחצר המלך והלכו עמו יהודים ליריד החצר, ונשתתף ראובן זה עם שמעון ולוי והלכו שלשתן לאותו חצר להשתכר בכספם, ונצרך ההגמון לכסף וביקש משלשתן להלות לו, ואמר ראובן הלא אתה חייב לי זקוק עליו נלוה מה שאתה מבקש משלשתינו והלוה לו מן השותפות מה שהלוו לו, לאחר זמן חלקו השותפין האילו והעמידו חלקו של ראובן שהיה לו בשותפותו על אותו משכון עצמו ונתרצה ראובן בכך וקיבלו בחלקו, לימים בא ההגמון לפדות מראובן את משכונו ואינו מודה לו עליו כי אם זקוק ראשון שהלוה לו עליו והשאר כופר, וחוזר על השותפין שיחלקו לו שותפות כבתחילה והם אומרים נסתלקנו ממך ואין לנו עסק באותו משכון שמתחילה היתה סומך עליו אותה מלוה שלך שהילוית לו לבד השותפות. ועתה יורה המורה הדין עם מי, מי אמרינן הואיל וחלקו הרי הן כשאר כל אדם ונסתחפה שדהו של ראובן, או דילמא בטלה מחלוקת ויחלוקו כבתחילה. זו תשובתי לא שאני כדיי ששאלת ממני אבל כך דעתי נוטה דבטלה מחלוקת בין לרב בין לשמואל [ב"ק ט'.], דהשתא גבי יורשין דידעי דאיכא בע"ח לאבוהון וכי פלגי לא משיירי לבעל חוב שיעור חובו אלא פלגי הכל ואיכא למימר דאדעתא דהכי עבדי דכולהו נחתי לספק דמי שיטרוף בע"ח יפסיד ואידך לא יפסיד אפילו הכי אמר רב דבטלה מחלוקת וההפסד על שניהם, הכא דבשעת חלוקה לא אסקו אדעתייהו ולא ידעו שיכפור ההגמון ולא נחתי לספק אלא לודאי לא כל שכן שלא יפסיד, אפילו לשמואל דאמר ויתר התם משום דכולהו נחתי לספק דכיון דלקוחות נינהו והיה להם להתנות כשחלקו אם יטרוף אחד ממנו שלא יפסיד הוא לבדו ולא התנו הוי להו כלקוחות שלא באחריות דכל אחד סומך על מזלו ואומר אותו לא יטרוף וכיון דאדעתא דהכי חלקו ויתרו והנטרף יפסיד, אבל הכא לא נחתו לספק דהיו סבורין שהלואת ההגמון היתה ברורה ומוחזקת בידם והיה סבר זה שקיבלה כי ברה היתה בידו וסמך עליה ומחל לחבירו מה שנטל כנגד, והויא לה מחילה בטעות ולאו מחילה הוא כעובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעא בחזקת הבתים [ב"ב מ"א.], ואפילו בקניין כדאמרי' בגיטין בפ"ק [י"ד.] דהנהו גינאי דעבידי חושבנא בהדי הדדי פש ה' זוזי גבי חד מינייהו וכו' עד לסוף עביד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש ליה ולא מידי וכו' עד קנין בטעות הוא וקנין בטעות חוזר, ה"נ זה היה סבור שהיה ההלואה בידו ועליה סמך ומחל לחבירו והקנה לו ועכשיו שאין ההלואה בידו אין קניינו כלום. והאי דשקיל כספא כנגד המלוה לא מצי טעין לאותו שנטל המלוה כדאמרינן בפ"ק דב"ק [ט'.] גבי ב' אחין שחלקו א' נטל קרקע וא' כספים ובא בע"ח ונטל קרקע (כ)דאמרינן דמצי טען בעל כספים להכי שקלת קרקע דאי מיטרפי מינך לא משתלמת ולהכי שקלי כספים דאי מיגנבי לא משלמת, דבכספים איכא מעליותא דליכא בקרקע דלא מיטרפי דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח ואיכא גריעותא דמיגנבי ובקרקע איכא מעליותא דלא מיגנבי ואיכא גריעותא דמיטרפי ואיכא דניחא ליה בהא ולא ניחא ליה בהא משום הכי מצי טעון, אבל הכא משכון וכספא מאי אולמיה דהאי מהאי תרווייהו מיגנבי תרווייהו לא מיטרפי הילכך לא מצי טעין דטבא לך שקלת על הספק. וכל דין זה אם אין ההגמון רגיל לכפור ולאנוס מן היהודים הלואות ומשכנות דלא על הספק חלק אלא על הודאי ואונסא דלא שכיח הוא ולא היה לו להתנות, אבל רגיל לכפור שכפר כבר ואנס כבר מיהודים אחרים משכונות בלא פדיון וזה ידע ולא הותנה בשעת חלוקה שאם יכפור ההגמון או יאנסהו בהלואה זו שיחזור על חביריו, חיתא דקטרי סבר וקיבל דעל הספק חלק ואינו יכול לחזור בו ככל אדם הקונה על הספק דאינו חוזר, דתנן בפרק ג' דגיטין [ל'.] המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן וכו' ותניא בגמרא בברייתא ואם בא לחזור אינו חוזר ואמר רב חסדא ל"ש אלא ב"ה דהוא המלוה דהוא אינו יכול לחזור בכהן דכיון דמתחילה נתן על הספק אינו יכול לחזור אבל כהן בבעה"ב יכול לחזור דכיון דלא נתן הכהן אכתי כלום יכול לחזור. ואם (משך) [לחשך] אדם לומר מיהא דאמר (רבא) [אביי] [כתובות צ"ב:] ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, אלמא אע"ג דיהיב זוזי על הספק שהרי קנה שלא באחריות קאמר דיכול לחזור כל זמן שלא החזיק, ה"נ גבי הלוה את הכהן אע"ג דיהיב זוזי על הספק להדר כל זמן שלא משך ואמאי קתני דאינו חוזר. תריץ התם בדלא נתן הכסף מיירי, דאם נתן הכסף קרקע ניקנת בכסף ולא בעי חזקה אלא בבא לקנות בחזקה בלא כסף מיירי, ואשמעינן דכיון שהחזיק אף על פי שיצאו [עליו] עסיקין חייב ליתן הכסף.
